פרידה
עדנה טל אלחסיד
אבא שלי יהודה הולנדר גדל בקהילה יהודית אורתודוקסית בכפר קטן וציורי בשם מוז'ואי (Muzijovo) שבהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה. בן תשע היה כשפרצה מלחמת העולם השניה ושינתה את חייו וחיי משפחתו לנצח. החיים השלוים בכפר הפכו קשים תחת גזירות הכיבוש ההונגרי. ילדותו נקטעה באחת עם כניסת הצבא הגרמני לאזור ב-1944. גיהינום עלי אדמות החל. הגירוש אל הגטו, הרכבת לאושוויץ וה"סלקציה", חודשים ארוכים של השרדות בתנאים בלתי אפשריים של רעב והשפלה במחנות ריכוז והשמדה, טרנספורטים וצעדות מוות. בן חמש עשרה היה כשהמלחמה הסתיימה. חייו לא היו קלים גם אחריה. החיפוש אחר שרידי משפחתו, החיים במחנות עקורים, ההעפלה והגירוש לקפריסין – הם רק חלק מקורותיו הסוערים. כל חייו סיפר לי אבא על אותן שנים, את חלקן תיעד בעצמו בכתב ובוידאו. שבע שנים אחרי מותו החלטתי להעלות על הכתב את סיפור חייו.
הסיפור מאחורי הספר
יום אחד, חמש שנים אחרי פטירתו של אבי, נסעתי כמנהגי לבקר את אמי בחיפה. באותו ביקור סיפרה לי אמא שאבא השאיר כמה דפים בכתב ידו ומסרה לי אותם למשמרת. הופתעתי. אחרי שאבי נפטר קיויתי מאד למצוא משהו כתוב שהוא השאיר למשפחה. מכתב. יומן. משהו. התאכזבתי כשלא מצאתי. והנה כשכבר לא ציפיתי לכך, אני מחזיקה בידי את כתב היד שלו. שורות שורות נפרש לפני כתב ידו המוכר לי כל כך. חלק מהמשפטים מאד קצרים, תזכורות ורמזים. חלקם תיאורים קצת יותר מפורטים. פה ושם מופיעות הערות שוליים, כאילו נזכר במשהו מאוחר יותר. באופן כללי הטקסט מציג עובדות ואירועים המופיעים על פי סדר כרונולוגי, כמעט ללא תאור של רגשות. כתב היד לא היה מופנה אלי אישית. הדפים האלה היו עבורי אוצר. תוך כדי קריאה גיליתי שאני מתחילה להבין יותר את סדר האירועים בחייו. אבא סיפר לאורך השנים את סיפור חייו אבל לא בצורה סדורה. סיפור ועוד סיפור. לפעמים חזר על אותם סיפורים. אבל לא ידעתי לחבר את הרצף. ועכשיו הפאזל התחיל להסתדר לי. ידעתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. אבל לא כרגע. והנחתי את הדפים בצד. שנתיים לאחר מכן משהו החל לבעור בי. כמה ימים לפני ראש השנה 2012 התישבתי לכתוב. המילים זרמו ולא הפסקתי עד שסיימתי.
עדות של יהודה הולנדר
צולם בחיפה 1997
במסגרת פרויקט שפילברג